קורילנקו נ' קבוצת עזריאלי בע"ם ואח'

החלטה

לפניי החלטה בבקשה לסעד זמני שמגישה בחר בעיצומו של הדיון לעתור למחיקתה, וכל שנותר בה היא שאלת ההוצאות. נוכח המחלוקת העזה שניטשה בין הצדדים ונסיבות המחיקה, אפרט קמעה.

המבקש מפעיל חנות צעצועים ב"קניון איילון", שבבעלות וניהול המשיבות. בבקשה לסעד זמני שהגיש ביום 10.9.13, טען, בתמצית, כי אף ששילם את כל חובותיו למשיבות, התייצב בחנותו ביום 9.9.13 מאבטח של הקניון והורה לו שלא לפתוח את החנות בשל חוב למשיבות. משלא שעה לו המבקש, מנע השומר כניסת לקוחות לחנות. על כן עתר הוא לסעדים שימנעו את הצבת השומר בכניסה לחנות ויאסרו על המשיבה באופן שימנע מן המבקש שימוש "כפי שהיה עד היום בחנות", וזאת עד יום 1.10.13.

הוריתי על קיום דיון ביום 12.9.13, ועל מסירת תגובה תמציתית מטעם המשיבות. הן מסרו את תגובתן אמש. תמצית טענותיהן: בין הצדדים הסכם מחייב, שכן המבקש נכנס כזכיין בנעלי חברת "טוי בוקס", ששכרה את הנכס משנת 2011 ועד שנת 2014; המבקש, המצוי במצוקה כלכלית, חדל מלשלם את דמי השכירות וטען שיש לקזזם מתוך הפקדון שהפקיד, אף שאין לו זכות לדרוש זאת; פעולת הקניון באה בהתאם לזכותן החוזית ולאחר שהמבקש חדל מלשלם, חובו תפח כדי כ-147 אלף ₪, כמעט כסכום הפקדון שבידי המשיבות, והתראות חוזרות בכתב ובעל-פה לא הוצגו; המדובר בנזק נטען כספי בלבד ובר תביעה; והמבקש הסתיר מבית המשפט מסמכים ונתונים רבים.

דיון התקיים ביום 12.9.13 במעמד הצדדים, ובאי כוחם טענו בלהט בשם מרשיהם. במהלך הדיון, התברר כי בינתיים נשתנו הנסיבות כלילי: לא רק שהמבקש הודיע בינתיים לעיריית רמת גן על שינוי המחזיק, דבר המשתלב עם כוונה לסיים את ההחזקה בחנות, אלא שבימים האחרונים אף החזיר את הסחורה שבחנותו לספקים, כך שכל שנותר בחנות הוא ציוד (מדפים, ארונות וכיו"ב), שאותו הוא מעוניין למכור לאחרים בימים הקרובים. חנות צעצועים פעילה, שלכאורה לשם הפעלתה השוטפת נדרש הצו הזמני – אין כבר (לטענת המבקש – כנסיון למזער נזקים נוכח מהלכי המבקשת). אין עוד כל צורך לאפשר למבקש שימוש "כפי שהיה עד היום בחנות", כאמור בבקשה, כאשר המבקש עצמו פעל באופן שימנע עוד כל אפשרות לעשות שימוש כזה בחנות, ופועל נמרצות לחיסולה.

משנתחוורו הנסיבות החדשות, והבקשה במתכונתה המקורית הפכה עקרה מתוכן, ביקשתי לבחון יחד עם הצדדים אפשרות לא רק לייתור הבקשה אלא גם למתן אפשרות למבקש להוציא את הציוד הנותר בחנות ולהעביר את החזקה לידי המשיבות. נסיון זה לא צלח, נוכח חילוקי דעות בין הצדדים באשר למתכונת ופרק הזמן לפינוי הציוד או מכירתו. או אז הודיע ב"כ המבקש על כי הוא מבקש למחוק את הבקשה, כפי זכותו. כל שנותרה אפוא היא שאלת ההוצאות בהליך, שכל צד עותר להשית על רעהו. בעניין זה טענו אפוא הצדדים, ועם סיום הדיון – אכריע.

בחנתי כמובן את כל טענות הצדדים. אפרט כאן מספר שיקולים עיקריים שהנחוני, והמצדיקים השתת הוצאות ריאליות על המבקש, ומאידך גיסא שיקולים עיקריים המצדיקים את הפטרתו מהוצאות או הקלה עליו (טעמים כבדי משקל לחיוב המשיבות בהוצאות לא נמצאו, יצוין). אסקור בתמציתיות יחסית. בלית ברירה, מתכונת הדיון תהא במתווה הכללי של הכרעות בבקשות לסעדים זמניים, בלא צורך בהכרעה בבקשה עצמה כמובן, כי אם כאינדיקציה לשאלה מה היתה תוחלת הגשת הבקשה מלכתחילה, מה היתה צדקתה, ומה משמעות הנסיגה ממנה.

באשר למקצת הנימוקים התומכים בהשתת הוצאות ריאליות על המבקש:

-לעניין סיכויי התביעה, טענתו של המבקש כי אינו חב דבר למשיבה נסמכת על היפותיזה שלפיה כספי ה"פקדון" שהשליש לידה, בסכום של כ-162 אלף ₪, אמורים לשמש לתשלום ארבעה חודשי השכירות האחרונים, ולכן למרות שאינו משלם למשיבות דמי שכירות מזה כמעט ארבעה חודשים, אין הוא חב למשיבות דבר, אלא מצוי ביתרה. טענה זו נחזית כטענה חדשה, שזכרה במתכונת זו לא בא בחלופת המכתבים שבין הצדדים מלפני כחצי שנה (נספח 4 לבקשה).

יתרה מכך, טענת המבקש עומדת בסתירה חזיתית להסכם שבין המשיבות לחברת טוי בוקס (סעיף 7). התמודדות המבקש עם קושי זה היא בטענה שההסכם עם טוי בוקס כלל אינו מחייבו, וההסכם שבינו לבין המשיבות הוא בעל-פה, ואינו כולל למעשה התחייבויות או בטוחות כלשהן של המבקש כלפי הקניון, זולת שכירת החנות בתשלום מדי חודש בחודשו. משלא השכילו המשיבות לאתר הסכם חתום, אניח לצורך העניין שהסכם חתום – אין. אולם מכאן ארוכה עד לביסוס הטענה שלפיה ההסכם (בעל-פה, לפי ההנחה) אינו כולל התחייבויות כלשהן של המבקש כלפי המשיבות, זולת תשלום דמי שכירות חודשי. טענה זו, שלפיה אדם יכול לקבל לחזקתו סתם כך נכס בקניון בלא התחייבויות כלשהן, בעוד שכל יתר החנויות יופעלו על יסוד הסכמים רבי תניות של 78 עמודים האחד, חותרת תחת ההגיון המסחרי הבסיסי של הפעלת הקניון. אף היא אינה מתיישבת עם עצם הפקדת הפקדון בידי המשיבות מלכתחילה.

-ככל שתניות הסכם טוי בוקס חלות גם על המבקש (ולכאורה – זה המצב), הרי שהמבקש מצוי לכאורה במצב של הפרה בוטה של ההסכם, ולמשיבה לכאורה הזכות החוזית הפורמלית לפעול כפי שפעלה (סעיף 30 להסכם). המבקש לא נדרש לטענת קיום הזכות החוזית. טענתו נסמכה על כך שאדם מנוע מלפעול לסעד עצמי של פינוי דה-פקטו, זולת בתנאי סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. זו טענה שיש לה משקל, נוכח ההכרה הבסיסית של הדין בזכות החזקה אף ללא זכות (עניין לוי נ' עוקשי ובן שמחון). עם זאת, על המבקש (בתביעתו, זו שלא תידון למעשה), היה להתמודד עם העובדה שפורמלית אין מדובר בפינוי; שהמשיבות שימרו לעצמן את הזכות לפעול כפי שפעלו בחוזה; וכי מערכת היחסים העסקית היא כזו שלא ניתן לצפות שהמבקש יוכל לשבת לו בקניון ולהמשיך בעסקיו תוך צבירת חוב של כמעט 150 אלף ₪, תוך שהמשיבה לא תוכל לעשות בעניין דבר זולת להגיש תביעת פינוי, ולקוות שהמשיב לא יותיר אחריו חובות נוספים כך שהפקדון יספק.

-לעניין מאזן הנוחות: הנזק הצפוי, כבר במועד הגשת הבקשה, היה במהותו בר פיצוי כספי, דבר שעיקר במידה רבה את הצידוק להגשת הבקשה (מובן שכיום הנזק הוא כספי גרידא, בהיעדר סחורה, כך שעתה וודאי שהבקשה נתייתרה).

-לעניין תום הלב: ראשית, המבקש עשה דין לעצמו, במגוון הקשרים. כך, הוא התעלם מעמדת המשיבות לעניין חובת התשלום שלו, והחליט שלא לשלם. הוא התעלם מהתראותיהן שבכוונתן לפעול לאכיפת זכויותיהן. בנוסף, במקביל להגשת הבקשה החליט לנקוט מהלכים ל"הקטנת הנזק", לרבות כאלה העומדים בסתירה לסעד המבוקש, ובראשם – הגשת הודעה לעירייה על כך שאין הוא עוד המחזיק בנכס, כדי לפטור עצמו מתשלומים. מי שפועל באופן עצמאי (ואף מנוגד להסכמים) כדי להתמודד עם קשיים שנתקל בהם, אינו זכאי לכך שבית המשפט ייחלץ לעזרתו. שנית, הבקשה לקתה בעת הגשתה ובעת ניהולה באי-גילוי מגוון נתונים רלבנטיים: התכתובת שבין הצדדים, לרבות ההתראות של המשיבות שהגיעו לידי המבקש; קיום החוב הנטען והיקפו; מערך היחסים שבין המבקש לבין השוכר הקודם; העובדה שיום לפני הגשת הבקשה כבר פנה המבקש לעירייה בנסיון להתפטר מחובת תשלום הארנונה; ולאחר הגשת הבקשה (אניח לטובת המבקש כי היה זה רק לאחר הגשתה): מכירת הסחורה, באופן שעיקר את הבקשה כליל מתוכן, בלא להודיע על כך לצד השני, ואף לא לבית המשפט, דבר שהיה מונע את הצורך בקיום הדיון; ואפילו בראשית הדיון לא נאמר הדבר, כך שזמן יקר הושחת לריק.

-בפן הדיוני: המבקש נסוג בו מן הבקשה בעיצומו של הדיון, לאחר שנתחוור שינוי הנסיבות המעקר את הבקשה מתוכן. בנסיבות אלה, כאשר לא עמד המבקש בחקירה נגדית, יש קושי רב לקבוע שטענות שלו סביר שהיות מתקבלות כבעלות עוצמה.

-הנסיבות שהובילו לעיקור הבקשה מתוכן: המבקש ניסה להציג את השינוי כלית ברירה, שינוי שנכפה עליו בידי המשיבה. ייתכן, במידת מה. ברם יש לזכור כי הבקשה הוגשה רק ביום 10.9.13, בצהריים, והיום בבוקר כבר הפכה בלתי רלבנטית. קשה להניח כי המבקש לא ידע על המהלכים שהוא מתכנן ל"הקטנת הנזק" במועד שבו הגיש את הבקשה, ובפרט – החזרת הסחורה לספקים. אילו היה מציינם – לא היתה הבקשה מועברת לתגובה ולדיון. יתרה מכך, גם כאשר ננקט מהלך החזרת הסחורה, דבר שודאי לא אירע היום בבוקר, לא ראה המבקש לעדכן את בית המשפט ואת הצד שכנגד בדבר השינוי הדרסטי במצב, וכך הוציא הצד שכנגד הוצאות הכרוכות בהתמודדות עם הבקשה במתכונתה המקורית, ועם ההתייצבות בבית המשפט.

כל אלו קוראים לחיוב המבקש בהוצאות ריאליות. מנגד, אציין מספר שיקולים הממתנים את החיוב בהוצאות:

-משהתחוור לבית המשפט בדיון כי הבקשה נתייתרה, השכיל ב"כ המבקש שלא לעמוד על הבקשה שלא לצורך, ובכך ייתר לפחות מקצת דיון מיותר.

-בקשתו של המבקש, ניכר, באה ממצוקה אמיתית: הוא מנהל עסק, והנה מתייצב מאבטח הקניון ומודיע לקונים ש"החנות סגורה". כן ניתן להבין שמצבו הכלכלי כיום אינו מן המשופרים.

-לבחירת הסנקציה של המשיבות יכולות היו לכאורה להיות חלופות מתונות יותר. גם אם לא דווקא תביעת פינוי, הותירו המשיבות בידן מגוון סנקציות שלו היו נוקטות בהן, ייתכן שהיה בכך לייתר את ההליך כולו. טענת ה"רחמים" של המשיבות על המבקש, עד שלטענתן הבינו את "מזימתו" שלא לשלם כספים ולעזוב את הקניון, נשמעת חלולה קמעה, ודאי נוכח המכה רבת העוצמה שבחרו לבסוף להנחית על ראשו של המבקש.

- טענת המבקש כי אין הסכם חתום בין הצדדים התבררה, לפחות לכאורה, כנכונה. המשיבה אף לא ראתה לבדוק האם קיים הסכם חתום כאשר נתבקשה לעשות זאת לפני כחצי שנה, ואף בתשובתה לא הבהירה ברחל בתך הקטנה כי תרה אחר הסכם חתום, ולא מצאה אותו. הדבר התחוור רק בדיון. אף אם אין בכך כדי להפוך את סיכויי התביעה הפרוספקטיבית ליוצאי דופן, כמבואר לעיל, הרי שיש בכך כדי להקים יסוד אפשרי לתביעה.